את "לבנון", ראיתי בסופ"ש האחרון במסגרת פסטיבל הקלונוע הבינלאומי בחיפה, אשר מדי שנה נותן במה לסרטים מעניינים מרחבי העולם וכמובן
כבוד גדול לתעשיית הקולנוע בארץ. סרטו של שמוליק מעוז היווה את גולת הכותרת בתוכניה של הפסטיבל. זכייתו של הסרט ב"אריה הזהב" בפסטיבל ונציה החודש תרם עוד
יותר להייפ, עורר את החיפאים ואכן עברה בי הרגשה שמשהו טוב קורה לקלונוע הישראלי בתקופה האחרונה
כאשר חוץ ממני ישבו עימי עוד כ-1400 איש באולם האודיטריום בחיפה, אשר התכבד בנוכחותם של יוצרי ושחקני הסרט.
זהו סרט פוליטי למהדרין, כאשר מוטיב "ההלקאה העצמית" חוזר על עצמו בלופ כבד, מעורפל ודי קשה לצפיה מבחינה מוסרית. לעומת "ולס עם באשיר" אשר
לדעתי בוחר בקו יותר ניטרלי הנתון לשיפוטו של הצופה, ב"לבנון" הצופה רואה
את המצב דרך הקנה של הטנק שיורה ללא אבחנה ומבליט את הכאוס השורר אצל צוות החיילים הנשלח למשימה לא פשוטה ביום הראשון של מלחמת לבנון הראשונה. הבמאי מספר לנו בעצם
את הסיוט המתמשך שלו מזכרונו ביום הראשון למלחמה ומטיח בנו, הצופים, את האמת שלו, מנקודת
מבטו שמלווה אותו מזה 27 שנים.
עבודת סאונד מאוד מרשימה בסרט שגורמת לצופים לחוש כאילו הם נמצאים בטנק, עם כל חריקה של הצריח, הזחל או ירי הפגזים, כמו כן, עבודת צילום נדירה לצד משחק מפתיע של
אושרי כהן וזוהר שטראוס. עקב אכילס של הסרט הוא התסריט
עצמו שנראה מעט בנאלי ופוליטי מדיי אשר לא נותן לצופים לקבל ולגבש את נקודת מבטם האינדיבידואלית בנושא כמו קודמיו.
סה"כ סרט משובח שמוסיף המון כבוד לקולנוע הישראלי בעולם
לכו לראות






